עמרי משתף במחשבות על השמחה שבחגיגת התקדמות אישית וקבוצתית, ועל הרוח המרוממת שנמצאת בכל הצלחה משותפת.
לרובנו יש נטייה להסתכל קדימה, אל הפסגה הרחוקה. אנחנו חולמים על המטרה הסופית, על ההישג הגדול, ושוכחים לעיתים קרובות להביט למטה, אל הצעדים הקטנים שאנחנו עושים בכל רגע. הסיפור של עמרי בסטודיו הוא תזכורת יפהפייה לכוח העצום שטמון בחגיגה של הרגעים הקטנים, ואיך הרוח הזו יכולה להרים לא רק אדם אחד, אלא קהילה שלמה.
עמרי הגיע לסטודיו, כמו רבים מאיתנו, עם תמונה ברורה בראש של מה שהוא רוצה ליצור. הוא דיבר על אגרטל גדול, על קערה מושלמת. אבל העבודה עם חומר היא מורה סבלנית ועקשנית. היא מלמדת אותנו מהר מאוד שהדרך אל התוצאה הסופית רצופה באתגרים קטנים. אחרי כמה ניסיונות מתסכלים שבהם גוש החומר קרס על האובניים, עמרי עצר לרגע. במקום לראות בזה כישלון, הוא חייך ואמר, "טוב, לפחות הצלחתי למרכז אותו הפעם. זה כבר משהו".
הרגע הזה היה נקודת מפנה. הוא החליט לשנות את נקודת המבט שלו. במקום להתמקד באגרטל שלא הצליח, הוא התחיל לחגוג את ה"ניצחונות הקטנים": ההצלחה למרכז את החומר, היכולת ליצור צילינדר יציב, קערית קטנה ולא סימטרית שהצליחה לשרוד את התהליך. הוא הבין שההתקדמות לא נמדדת רק בתוצר הסופי שעל המדף, אלא בכל שלב קטן ומוצלח בדרך.
הקסם האמיתי קרה כאשר עמרי החל להחיל את הגישה הזו לא רק על עצמו, אלא על כל חברי הקבוצה. הוא היה הראשון למחוא כפיים בשקט כשמישהי לידו הצליחה לחבר ידית לספל. הוא היה אומר מילים כמו "איזה יופי של צבע בחרת" או "הצורה הזו ממש מיוחדת", בלי קשר ל"שלמות" של הכלי.
הגישה הזו הייתה מדבקת. לאט לאט, כל האווירה בסטודיו השתנתה. פחות ופחות שמענו אנחות של תסכול, ויותר ויותר קריאות קטנות של שמחה והערכה הדדית. ההצלחה של אחד הפכה להצלחה של כולם. התקדמות אישית של חבר בקבוצה נתנה השראה ורוח גבית לאחרים. פתאום, לא הרגשנו שאנחנו אוסף של יוצרים בודדים שעובדים באותו חלל, אלא קבוצה אמיתית שיוצאת למסע משותף. כל "ניצחון קטן" של כל אחד מאיתנו הפך לדלק עבור הרוח הקבוצתית.
זוהי ההשפעה הגדולה של הניצחונות הקטנים. הם מזכירים לנו שהדרך חשובה לא פחות מהיעד, שהתהליך הוא היצירה האמיתית, ושאין דבר מרומם יותר מהצלחה שחולקים אותה יחד.
