הסיפור של נועה חושף איך עבודה עם חומר יכולה להפוך רגשות קשים לחוויה משמעותית, וליצור יופי וחוזק מתוך התמודדות.
החיים מפגישים אותנו עם רגעים של התמודדות. אלה יכולים להיות רגעים של אבל, של אכזבה, של שינוי פתאומי או של תחושת תקיעות מתמשכת. הרגשות המתלווים לרגעים האלה הם לרוב כבדים, חסרי צורה וקשים להגדרה. הם כמו גוש חומר גולמי שאנחנו נושאים איתנו, מכבידים על הלב ועל הכתפיים. השאלה הגדולה היא לא איך ניפטר מהם, אלא מה אנחנו יכולים לעשות איתם. הסיפור של נועה הוא דוגמה מרגשת לאופן שבו יצירה יכולה להפוך את המשא הכבד הזה לחוויה של עוצמה, משמעות ויופי.
כשנועה הגיעה לסטודיו בפעם הראשונה, היא לא השתמשה בהרבה מילים. היה אפשר להרגיש את כובד המחשבות שלה בשקט שבחדר. היא התיישבה מול גוש חימר, והמפגש הראשוני היה מהוסס. הידיים שלה נגעו בו בעדינות, כאילו בודקות את הגבולות שלו, ואולי גם את הגבולות שלה. החומר, כמו הרגשות שהיא נשאה, היה קר, דחוס, ודרש מאמץ כדי להתחיל לעבד אותו.
במפגשים הראשונים, לא הייתה מטרה ליצור כלי מסוים. המטרה הייתה פשוט להיות בתנועה. ללוש, למעוך, להרגיש את ההתנגדות של החומר ולהפעיל כוח. הפעולה הפיזית הזו, החזרתית והראשונית, הפכה לערוץ שחרור. זה היה המקום שבו תסכול, כעס ועצב יכלו לקבל ביטוי פיזי, בלי צורך להגדיר אותם במילים. לא היה "נכון" או "לא נכון", היה רק את המגע של הידיים בחומר.
ככל שהזמן עבר, משהו בתנועות של נועה השתנה. היא החלה להכיר את החומר, להבין מתי הוא גמיש ומתי הוא עומד להתפרק. היא למדה שאפשר לקחת גוש שהתפרק ולהפוש אותו לגוש חדש, שאפשר להשתמש במים כדי לרכך, ושאפשר להשאיר סדקים וחריצים מכוונים כחלק מהסיפור של היצירה.
היא החלה ליצור סדרה של כלים קטנים, לא סימטריים, כל אחד עם "פגם" שהפך אותו לייחודי. אחד היה עם שפה סדוקה, אחר עם טקסטורה מחוספסת, ושלישי נטה מעט הצידה. היא לא ניסתה "לתקן" אותם. במקום זאת, היא החלה לראות את היופי שבחוסר השלמות שלהם. היא הבינה שהיא לא יוצרת כלים מושלמים, אלא נותנת צורה וביטוי לתחושות שלה. הרגשות הכבדים והמבולבלים קיבלו לפתע צורה שאפשר להחזיק, להסתכל עליה, ולהבין אותה ממרחק.
הסיפור של נועה הוא תזכורת לכך שריפוי הוא לא תהליך של מחיקת הצלקות, אלא של למידה איך לחיות איתן, ואפילו למצוא בהן יופי. העבודה בחומר לא העלימה את האתגרים בחייה, אבל היא נתנה לה כלי רב עוצמה להתמודד איתם. היא לימדה אותה שהיא מסוגלת לקחת את הרגשות הכי קשים ושבריריים שלה, ולהפוך אותם למשהו מוחשי, יפה וחזק. היצירות שלה, שעומדות היום על המדף, הן לא רק חפצים דוממים; הן עדות למסע שלה, לחוזק שנמצא גם בשבריריות, וליכולת שלנו ליצור אמנות ומשמעות מתוך אתגרי החיים.
